אולבן עבודות ומסחר בע"מ נ' מרכז ראשונים (1993) בע"מ

החלטה

לפני בקשה למתן הוראות בנוגע לדרך ביצוע פסק דין שניתן על ידי ביום 20.3.07. בפסק הדין נקבע כי הנתבעת הפרה הסכם למכירת שתי דירות לתובעת, וכי עליה להשיב לתובעת את הסכומים ששילמה עבור הדירות, ובנוסף לפצותה בגין נזקים שנגרמו לה עקב ההפרה.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין, אך בעקבות המלצת בית המשפט העליון הסכימו כי פסק הדין ייוותר על כנו. עם זאת, הורה בית המשפט העליון כי: "לנוכח התפתחויות מאוחרות שאירעו לאחר מתן פסק-הדין – עליהם עמדו באי-כח הצדדים הן בשלב קדם הערעור והן במהלך הדיון היום – מוסכם על המשיב שהדיון יוחזר לבית משפט קמא בכל הנוגע לאופן ביצוע הוראות פסק-הדין וההתחשבנות הנדרשת בין הצדדים...".

ההוראות הנדרשות כעת נוגעות לקביעה בפסק הדין, לפיה על הנתבעת לפרוע לבנק לאומי הלוואת משכנתא שנטלה ממנו התובעת לצורך מימון רכישת הדירות מהנתבעת (רכישה שכאמור לא בוצעה בשל הפרת ההסכם). התובעת נטלה הלוואה על סך 475,000 ₪, ועד מועד מתן פסק הדין היא שילמה לבנק, על חשבון ההלוואה, סך של 112,500 ₪ בלבד. בפסק הדין נקבע כי התובעת זכאית להשבת הסכומים ששילמה לבנק לאומי, דהיינו 112,500 ₪, וכי יתרת סכום ההלוואה שטרם נפרעה "תוחזר לבנק בצירוף הפרשי הצמדה וריבית פיגורים, באופן שרואים את הנתבעת כמי שהשיבה לתובעת את מלוא סכום הלוואות המשכנתא שקיבלה. השבת הסכום לבנק, פוטרת את התובעת מן הצורך להחזיר לבנק סכום זה שהלוותה ממנו, ועל כן יש לראות בכך השבה מצד הנתבעת כלפי התובעת" (סעיפים 34-35 לפסק הדין).

עובר למתן פסק הדין הודיעו הצדדים כי הדירות נשוא ההסכם שהופר עתידות להימכר במסגרת הליך כינוס נכסים. לפיכך, נקבע בפסק הדין כי "על פי ההסדר שהושג בין הצדדים, הדירות תימכרנה על מנת שהבנק המלווה ישיב לעצמו את יתרת סכום הלוואות המשכנתא שנטלה התובעת לצורך תשלום מחיר הדירות..." (סע' 35). דא עקא, לאחר מתן פסק הדין התברר כי הדירות לא נמכרו בכינוס נכסים כמתוכנן, עקב קיומו של שיעבוד קודם לבנק המלווה (בנק הפועלים) שהתנגד למימוש, כך שיתרת ההלוואה שנטלה התובעת מבנק לאומי לא נפרעה. במאמר מוסגר יוער כי באותו מועד טרם שילמה הנתבעת סכום כלשהו על חשבון הסכום שנפסק לחובתה בפסק הדין.

ביום 3.8.08 פנה בנק לאומי אל התובעת בדרישה לפרוע את יתרת החוב, שעמדה במועד זה על סך של 1,059,027 ₪. התובעת החליטה לפרוע את יתרת ההלוואה באמצעות ערבויות בנקאיות שהיו בידיה, ואשר ניתנו לה על ידי הבנק המלווה כנגד תשלומים ששילמה לתובעת עבור הדירות. בנק לאומי הסכים להפחית את יתרת ההלוואה מן הסך האמור לעיל לסך של 850,000 ₪, ואילו שוויין של הערבויות היה באותה עת 948,850 ₪. לפיכך, פרעה התובעת את מלוא יתרת החוב המוסכמת באמצעות הערבויות, ואילו היתרה, בסך כ-100,000 ₪, שימשה להקטנת סכום חובה של הנתבעת כלפי התובעת בגין יתר סעיפי פסק הדין.

לאחר שחלפו למעלה משלוש שנים מיום מתן פסק הדין, והנתבעת טרם שילמה כל תשלום בגינו (למעט הסך האמור של 100,000 ₪ שקוזז מחובה לתובעת), הגישה התובעת בקשה לביצוע פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. לאחר שהטילה עיקולים על כספים של הנתבעת, הגיעו הצדדים להסכם ולפיו שילמה הנתבעת את מרבית הסכום שנפסק לחובתה בפסק הדין. בין הצדדים נותרה מחלוקת רק בנוגע לסכום של 290,000 ₪ (ליום 30.9.98), אשר לטענת התובעת על הנתבעת לשלמו, ואילו הנתבעת טוענת כי שולם לתובעת באמצעות הערבויות הבנקאיות. בעקבות בקשת התובעת ליתן הוראות משלימות לגבי דרך ביצוע פסק הדין, כפי שהורתה ערכאת הערעור, הגישו הצדדים את טיעוניהם ותמכו אותם בתצהיר.

התובעת סבורה כי החובה לפרוע את יתרת הלוואת המשכנתא הוטלה בפסק הדין על הנתבעת, ומשזו לא עשתה כן, בדין פעלה התובעת למימוש הערבויות לשם פירעון הסכום. לעומתה, הנתבעת סבורה כי בית המשפט קבע בפסק הדין מתווה לפירעון יתרת ההלוואה, לפיו סכום החוב לבנק לאומי ישולם מתוך הסכומים שיתקבלו ממכירת הדירות, ואך ורק מתוך סכום זה. משלא נמכרו הדירות, לא היתה לנתבעת כל חובה לפרוע את חובה של התובעת לבנק לאומי. בנסיבות אלו, מימוש הערבויות על ידי התובעת לצורך פירעון יתרת ההלוואה היתה בניגוד לאמור בפסק הדין, ויש לראות בסכום שהתקבל ממימוש הערבויות משום תשלום על חשבון החוב בסך 290,000 ₪, כך שדווקא התובעת היא זו שחייבת כספים לנתבעת.

וכך אומרת הנתבעת בתגובתה לבקשה שהגישה התובעת לקביעת הסדרי התשלום בעקבות פסק הדין בערעור:

"...כל מתווה ההשבה של חוב התובעת לבלמ"ש [בנק לאומי למשכנתאות – ע.ב.], שקבע בית משפט נכבד זה בסעיף 35 לפסק דינו, היה מעוגן ומבוסס על ההנחה כי תתממש הסכמת הצדדים למכירת הדירות בכינוס הנכסים מטעם בלמ"ש, כי תתקבל ממכירה זו תמורה, וזו תשמש לחיסול חוב זה... הסיכום בין הצדדים, אשר אומץ ונכלל בגדר מתווה פסק דינו של בית משפט נכבד זה, היה שתמורת המכר, במסגרת כינוס הנכסים על הדירות, תשמש לפירעון כל החובות, ואז ורק אז יתקיים החזר הלוואה שנטלה התובעת מבלמ"ש ושחדלה על דעת עצמה לשלם, מתוך אותה תמורה שהיתה צפויה להתקבל ממכירת הדירות במסגרת הכינוס".

אין יסוד לטענות הנתבעת. בפסק הדין נקבע במפורש כי על הנתבעת לפרוע לבנק לאומי את יתרת סכום ההלוואה שנטלה התובעת. מדובר בהלוואה שנלקחה לצורך רכישת הדירות, ואשר סכומה הועבר למשיבה בתמורה לדירות שהיא בסופו של דבר לא מכרה לתובעת. חובתה של הנתבעת להשיב את הסכומים לבנק לא היתה מותנית בדבר. העובדה שבפסק הדין נקבע כי השבת ההלוואה תתבצע מתוך הסכומים שתקבל הנתבעת עבור הדירות התבססה על ההנחה (לאור הודעת הצדדים) שהדירות ימומשו בכינוס נכסים, אך אין בפסק הדין כל רמז לכך שחובתה של הנתבעת היתה מותנית במכירת הדירות. לא היתה כל סיבה לקבוע תנאי שכזה, שהרי גם חובתה של התובעת להשיב את ההלוואה לבנק לא היתה מותנית במכירת הדירות. הנתבעת בוחרת להתעלם מכך שהסכומים שנלקחו כהלוואה על ידי התובעת הועברו לידיה בהסתמך על התחייבותה להעביר לתובעת בעלות בדירות. משבוטלו הסכמי רכישת הדירות, עקב הפרת ההסכם מצד הנתבעת, היה עליה להשיב לתובעת סכומים אלו ללא תנאי. לא ברור מדוע סבורה הנתבעת כי למרות שבוטלו הסכמי הרכישה, היא זכאית להוסיף ולהחזיק בכספים שקיבלה עבור הדירות.

הנתבעת מנסה להיתלות במשפט המופיע בסעיף 34 לפסק הדין אשר לשונו כדלקמן: "אשר לסך של 475,000 ₪ [סכום הלוואת המשכנתא שטרם נפרע - ע.ב.], הרי שהתובעת אינה זכאית לדרוש השבה של סכום שהיא לא שילמה בסופו של דבר...". התובעת אמנם לא היתה זכאית לכך שיושבו לה סכומים שלא שילמה לבנק, אך ברור מפסק הדין כי התובעת חייבת לשלם לבנק את יתרת ההלוואה, וכי הנתבעת היא האחראית ליצירתו של חוב זה: לולא התחייבה למכור לתובעת את הדירות, התובעת לא היתה נוטלת את ההלוואה. לו היתה התובעת פורעת את מלוא סכום ההלוואה לבנק בטרם ניתן פסק הדין, היה נקבע בפסק הדין כי על הנתבעת להשיב לתובעת את מלוא הסכום ששילמה. בהתאם לכך, הוטלה על הנתבעת החובה לשלם את יתרת ההלוואה, ונקבע כי באופן זה נראה את הנתבעת כמי שהשיבה לתובעת את מלוא סכום ההלוואה שקיבלה. חובה זו, כאמור לעיל, לא היתה מותנית בדבר.

דומה כי דרושה מידה לא מבוטלת של עזות מצח מצד הנתבעת, להימנע מחד מתשלום החוב לבנק לאומי, ומאידך לבוא בטענות אל התובעת אשר פרעה חוב זה על דרך של מימוש הערבויות. לולא עשתה כן התובעת, היה החוב לבנק ממשיך לתפוח – דבר שהיה גורם נזק לנתבעת, שעליה הוטל בפסק הדין לפרוע את יתרת ההלוואה לבנק. אם נגרם למשיבה נזק כלשהו כתוצאה מכך שפירעון ההלוואה לבנק נעשה על דרך של מימוש הערבויות ולא בדרך של מכירת הדירות, אין לה להלין אלא על עצמה על שלא דאגה כי הדירות יימכרו במסגרת כינוס נכסים. לתובעת ודאי לא היתה שליטה על האפשרות לממש את הדירות באופן זה.

לאור האמור לעיל, טענות התובעת בנוגע לדרך יישום פסק הדין מתקבלות. הנתבעת תשלם לתובעת את יתרת החוב הפסוק בסך של 290,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.9.98 ועד מועד התשלום בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בבקשה זו בסך 15,000 ₪.

המזכירות תשלח החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"א, 04 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: